גז"ד הכולל הרשעת קטין בזריקת אבן, מאסר על תנאי וקנס בגין חומרת העבירה והיותה מכת המדינה במיוחד בצפון

1.         הקטין הודה בכתב אישום, לפיו ביום 22.12.10, באזור כיכר סביון בנצרת עילית, השליך אבן לעבר רכב מסוג שברולט (להלן: " הרכב") ופגע בחלקו האחורי של הרכב.

הוראת החיקוק לפיה מואשם הקטין הינה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, התשל"ז 1977 .

2.       שירות המבחן מונה את גורמי הסיכוי והסיכון, וממליץ לנקוט בדרכי טיפול כלפי הקטין, כך שיחתום על התחייבות כספית להימנע מעבירות נוספות.

3.        ב"כ המאשימה עותרת להרשעת הקטין, הטלת עונש מאסר מותנה ופיצוי למתלונן, וזאת בהתחשב בחומרת העבירה והנסיבות לקולא שהובאו בתסקירו של הקטין.

הסנגור מבקש להימנע מהרשעת הקטין, ולהימנע מתשלום פיצוי כספי או קנס. הוא מונה את הנסיבות לקולא, לרבות נסיבות חייו של הקטין ורצונו להתגייס לצבא.

4.       כיוון שאני דוחה את המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעת הקטין בפרשה זו, וכיוון ש בע"פ 49/09 עליון מדינת ישראל נ' פלוני, נאמר:" בעניינם של קטינים אל לו לבית המשפט לסטות מהמלצות שירות המבחן כאשר יש בנמצא אופק שיקומי, אלא מטעמים כבדי משקל", מצאתי לנכון לפרט בהרחבה, מה הם הטעמים שהביאוני, כאן ובתיקים אחרים, לדחות את המלצות שרות המבחן.

בת.פ. 1263/07, כתבתי בהרחבה בגזר הדין, את השקפתי על חומרתה של העבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, ובין השאר כתבתי כך:

"את המלצות התסקיר איני מקבל. שירות המבחן לנוער אמור להביא בחשבון אך ורק את צורכי שיקומו של הקטין, בעוד בית המשפט מחויב להביא בחשבון גם את האינטרס הציבורי של הרתעת הרבים, שבמקרה זה יש לתת לו משקל רב עד מאוד.

מנתוני המאשימה שלא נסתרו עולה, כי התופעה של זריקת אבנים על כלי רכב נוסעים, הפכה לאחרונה ל"מכת מדינה" במחוז הצפון. מעטים הם העבריינים המובאים לדין בגין עבירה זו, בשל הקושי המובנה בעבירה זו,לתפוס את העבריין. בין אלה הנדונים בגין עבירה זו,ישנו רוב מוחלט לקטינים. בעבירה בה מדובר, כרוכה סכנה גדולה של פגיעה קשה בנוסעים במכונית, עד כדי סכנת נפשות ממש.

לא בכדי, העונש הקבוע בגין עבירה זו, מגיע עד למאסר של 20 שנה, בדומה לעבירת ההריגה. ככל שתרבינה עבירות אלה, כך יגבר הסיכון, שבסופו של דבר תיגרם פגיעה גופנית קשה לאדם, או חלילה יקפח נוסע תמים את חייו.

אין זה נכון ואין זה ראוי, שמערכת המשפט תמתין עד אשר חלילה יקרה אסון שכזה, ורק אז תתגייס להרתעת ציבור הקטינים מעבירות אלה.

בשיקולי ההרתעה, יש להביא בחשבון את האמור לעיל, כי מעטים הם הנתפסים בכף ונענשים בגין עבירה זו, עובדה הידועה לאלה השולחים ידם בעבירה בזויה זו, בדרך כלל במחשבה, כי זוהי דרך ראויה להפיג את השעמום. לדידם, הנוסעים בדרך הינם "ברווזים במטווח בלונה פארק", ותכליתם של הנוסעים, לאפשר לאותם נערים "משחק" להפגת השעמום.

אם נעשית העבירה בהשפעת אלכוהול, כפי שקרה במקרה זה, כי אז ייאמר בבירור לציבור הקטינים: "ייזהר השותה".

אין מנוס כיום, מהסטת נקודת האיזון בעבירה זו, עד שירווח והתופעה הקשה תפחת משמעותית, ע"י מתן משקל רב בהרבה לאינטרס הציבורי של הרתעת הרבים והעברת מסר חד וברור של סלידה וגינוי, משום ש"העת צריכה לכך".

זאת ניתן להשיג באמצעות הטלת מאסר בפועל ממשי (שניתן להטילו רק על מי שמלאו לו 14 שנה), אשר מכאיב לעבריין הנדון ומרתיע את הרבים, ובאמצעות קנסות כבדים ופסילת רישיון בפועל לתקופה ארוכה, כאשר הדבר ניתן (מובן מאליו כי זהו הכלל לעת הזו, אך תמיד יהיו יוצאים מן הכלל בהיות הענישה אינדיווידואלית).

אני מדגיש, כי עונשים אלה הינם בבחינת גמול ראוי ומתאים למי אשר מעז לזרוק אבן על רכב ובו אדם, בוודאי כשהרכב בנסיעה.

בעבר נמנעתי מהטלת מאסר בפועל, לא משום שהעונש היה מופרז ביחס לעבירה, אלא בשל המשקל המכריע שניתן לאינטרס השיקומי בעניינם של קטינים שנדונו בגין עבירות אלה.

התחשבות מופלגת שנהגנו בנערים אלה עד היום, אשר גרמה להתפשטות התופעה, לימדתנו כי ריחמנו על אכזרים והתאכזרנו לרחמנים, לבריות שביקשו לנסוע בכביש לתומן, ומצאו עצמן בסכנת חיים בשל אכזריותם של נערים.

יש לומר בקול צלול וברור, כי נער הזורק אבן על רכב נוסע, אכזר הוא, שכן נדרש הלוך נפש של רשעות ואכזריות על מנת לעשות מעשה שכזה.